לחכות או להיות?

לתפיסתי, ההפך של להיות זה לא "לא להיות" כמו ששייקספיר כתב, אלא, לחכות.

לחכות זו הבריחה הכי יעילה מלהיות שהמצאנו.
זוהי הוויה כללית ומתמשכת ולא מצב זמני .
כולנו רוצים לחיות את חיינו בהווה, בכאן ועכשיו,
אבל עדיין, לפחות אצלי, יש את הנטייה להסתכל קדימה ולחיות בחצי צעד הבא,
ברגע שעוד רגע מגיע.
שנעשה הרבה יותר חשוב מהרגע שמתרחש כרגע.

הכי ברור ומוכר זו הדפוס הקרוי "כש.. אז…" 

כשאסיים צבא/ לימודים/ תפקיד, כשהילדים ייוולדו/ יגדלו או יצאו מהבית,
אז כך וכך, ואז אהיה מאושר.
זוהי התניית האושר הבסיסית שקושרת הוויה לתוצאה או לפעולה.
הבעיה היא בגוף השאלה או הנוסחה.
כי הסוף הוא הדבר הוודאי היחיד בנוסחה,  ואז מה?
בואו ננסה להפוך את המשוואה,
הרי אם בסוף נמות אז כדי גם לחיות, עכשיו.
נהיה מאושרים ומצליחים,
נפעל מתוך המקום הזה והתוצאות כבר יגיעו.                                                                                                               קודם הוויה, אחר כך פעולה ורק אז תוצאה.

לחכות לרגע הבא

אתם מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה יומיומית  אבל,
בתכלס, רק מחכים לרגע הבא.
שאכנס כבר לרופא, שיגיע תורי בדואר, שאגיע הביתה מהעבודה,
שארגיש כבר יותר טוב או שתעבור העייפות הזו שלי.
נכנסים למצב המתנה.
כמו לקחת אוויר ולחכות שהגל יעבור.
האם אותם רגעים, שהם חלק ניכר מהיום שלכם,
פחות חשובים, ארוכים או נחשבים?
כמה זמן מהיום שלכם אתם מחכים?
האם אפשר ליהנות מאותם הרגעים ולהפוך אותם לחשובים,
לתת להם את הכבוד שלהם,
להפוך את הזמן הזה מזמן המתנה לזמן מתנה?

הדפוס השלישי הוא לחכות לתגובה.

לחכות לטלפון, לצעד הבא של הצד השני, אחרי דייט, פגישה או ראיון העבודה.
איך יוצאים מהסיטואציה הזו?
שנותנת כל כך הרבה כוח והשפעה למישהו אחר,
שלפעמים גם לא ביקש את זה ואפילו לא מודע בכך, על מצב הרוח שלכם.
זוהי סיטואציה שאתם נכנסים למצב סביל, תלוי.
אפשר אחרת?
מה יאפשר לכם להיות בטוחים, אותנטיים עם מי שאתם,
להאמין ולזכור שאתם לא תלויים ולהפסיק לחכות לתוצאות ואישורים?

למה בכל זאת אנחנו מחכים?

לחכות מאפשר ריגוש, עניין .
כנראה שזו אחת הסיבות שאנחנו משמרים אליו בכזו דבקות.
טעם החיים,
משהו שהוא גדול מהשגרה היומיומית,
לחכות לרגע הגדול שבו נגיש את המטלה האחרונה,
שנצא לחופשה או שנעמוד מתחת לחופה.
אבל האם ברגע המיוחד והמצופה באמת נהיה נוכחים?
או שגם אז נהיה לפחות בחלקנו ברגע הבא?

זה לא אומר, שצריך להפסיק להתרגש מדברים גדולים, וקטנים שצריכים להגיע.
אבל בסופו של דבר,
כל החיים מורכבים מרצף של רגעים ותמיד זה הרגע הזה,
והרגע הזה בלבד.
כל עוד אנחנו מחכים לרגע הבא או זה שאחריו,
אנחנו מפספסים משהו ברגע הזה.
בכרטיס הביקור שלי, אני מצטט את הנסיך הקטן:" לא רוצה להגיע, רוצה להיות" .
אני רוצה גם להוסיף: להפסיק לחכות. להיות.

  •  אז איך היו החיים שלכם נראים אם הייתם מפסיקים לחכות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *